1ותירוש חמרא יין הוא, וכתיב ונאמר "ואכלת", משמע ששתיה היא בכלל אכילה.2ומקשים: ודלמא ושמא מדובר באכילה ולא בשתיה של יין, והוא על ידי אניגרון תבשיל ירקות ויין, שאמר רבה בר שמואל: אניגרון הנזכר בברייתא הוא מיא דסילקי מים של סלק כלומר, סלק מבושל, ואילו אכסיגרון — מיא דכולהו סילקי מים של כל מיני דברים שלוקים, ואם כן, אין זו שתיה אלא אכילה!3אלא אמר רב אחא בר יעקב: מהכא מכאן יש ראיה, שנאמר: "ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר... ואכלת שם" דברים יד, כו, והרי "יין" האמור בכתוב הרי חמרא יין הוא, וכתיב ונאמר על כך "ואכלת" דברים יד, כו.4ומקשים: ודלמא הכא נמי ושמא כאן גם כן מדובר באכילת יין על ידי אניגרון!5ודוחים: "שכר" כתיב נאמר בפסוק זה, ללמדנו: מידי דבר שמשכר, ויין בתערובת של אניגרון אינו משכר.6ומקשים: ודלמא ושמא "שכר" האמור כאן אין כוונתו ליין, אלא לדבילה קעילית שמרוב המתיקות שבה היא משכרת, דתניא ששנויה ברייתא: כהן שאכל דבילה קעילית או שתה דבש וחלב, ונכנס למקדש ועבד עבודה — הרי זה חייב משום שתוי יין!7אלא יש לומר כך: גמר למד "שכר" "שכר" בגזירה שווה מנזיר, שנאמר בו "מיין ושכר יזיר" במדבר ו, ג, מה להלן בנזיר "שכר" הכתוב בו כוונתו יין, אף כאן יין.8א אמר רבא: אף אנן נמי תנינא אנו גם כן שנינו במשנתנו, כדברי שמואל, ששתיה היא בכלל אכילה, ששנינו שהאומר "שבועה שלא אוכל", ואכל ושתה — אינו חייב אלא אחת. אי אמרת בשלמא נניח אם אתה אומר ששתיה בכלל אכילה, משום כך איצטריך ליה הוצרך לו לתנא לאשמועינן להשמיע לנו שאינו חייב על אכילה ושתיה אלא אחת, שאף ששתיה היא אכילה, אין אלו שתי אכילות נפרדות. אלא אי אמרת אם אומר אתה ששתיה לאו אינה בכלל אכילה, מדוע צריך לומר שאם נשבע שלא יאכל שאינו עובר על שתיה? הרי כיוצא בזה, מי שאמר "שבועה שלא אוכל" ואכל ועשה מלאכה, מי איצטריך לאשמועינן האם הוא צריך להשמיע לנו שאינו חייב אלא אחת? מובן שהוא כן, שהרי עשיית מלאכה אינה בכלל שבועתו!9אמר ליה לו אביי: אלא מאי מה אתה רוצה לומר, שהתנא סבור ששתיה בכלל אכילה? אימא סיפא אמור את סופה המשכה של המשנה: "שבועה שלא אוכל ושלא אשתה", ואכל ושתה — חייב שתים. ואילו לשיטתך, כיון שאמר "שלא אוכל" הרי כבר איתסר ליה נאסר לו גם בשתיה, ואם כן, כי כאשר חזר ואמר "שלא אשתה" אמאי מדוע חייב? אילו אמר "שלא אשתה" תרי זימני שתי פעמים, מי מיחייב תרתי האם הוא מתחייב שתים?10אמר ליה לו תחילה: התם שם מדובר במי שאמר רבא "שלא אשתה" והדר וחזר ואמר "שלא אוכל", ששתיה אמנם בכלל אכילה איתא ישנה, אבל אכילה בכלל שתיה ליתא איננה, ומאחר שהשבועה השניה מוסיפה על הראשונה, חלה גם השבועה השניה.11ומקשים: לשיטה זו יש לדייק: אבל אמר שבועה "שלא אוכל ושלא אשתה" ואכל ושתה מאי מה יהא דינו — אינו חייב אלא אחת לפי שהשבועה השניה אינה חלה, שהרי שתיה כבר נכללה באכילה. אי הכי, אדתני רישא אם כך, עד שהוא שונה בראשה של המשנה: "שבועה שלא אוכל", ואכל ושתה — אינו חייב אלא אחת, ליתני שישנה הלכה זו שיש בה חידוש גדול יותר: "שבועה שלא אוכל ושלא אשתה" — אינו חייב אלא אחת, ויש ללמוד כי כל שכן אם נשבע "שלא אוכל" לחודיה לחוד שחייב רק אחת!12אלא יש לחזור מדרך פירוש זו ולהסביר בדרך אחרת. לעולם יש להשאיר את המשנה כדקתני כמו ששנה, "שלא אוכל ושלא אשתה", שחייב שתים. ואף על פי ששתיה בכלל אכילה שאני הכא שונה כאן הדין, כי כיון שאמר "שלא אוכל" והדר וחזר ואמר שבועה אחרת "שלא אשתה", גלי אדעתיה גילה דעתו דהך שאותה אכילה שאמר קודם בשבועתו — אכילה גרידתא בלבד היא, ואין שתיה בכללה.13אמר רב אשי: מתניתין נמי דיקא משנתנו גם כן מדוייקת כדברי שמואל, ששתיה בכלל אכילה, שכך שנינו בה: האומר "שבועה שלא אוכל", ואכל אוכלין שאין ראוין לאכילה, ושתה משקין שאין ראוין לשתיה — פטור. ואפשר לדייק מכאן: הא הרי אם היו המשקים ראוין לשתיה — חייב, ואמאי ומדוע? הא הרי רק "שבועה שלא אוכל" קאמר אמר! אלא ודאי ששתיה בכלל אכילה.14ודוחים: מכאן אין ראיה גמורה, דלמא שמא מדובר שאמר תרתי שתים: "שבועה שלא אוכל", "שבועה שלא אשתה", ולא פירט את הדבר במשנה, משום שעיקר חידושה הוא שדבר שאינו ראוי אינו בכלל אכילה ושתיה.15ב שנינו במשנה: האומר "שבועה שלא אוכל", ואכל פת חטין ומינים אחרים חייב רק אחת, אבל אם פירש ואמר: "שבועה שלא אוכל פת חיטין ופת שעורין" וכו' — חייב על כל מין ומין שאוכל, שנחשב כאילו נשבע על כל מין לעצמו. על הלכה זו תוהים: ודלמא למיפטר נפשיה מאחרנייתא קאתי ושמא לפטור עצמו מדברים אחרים בא כלומר, שמה שפירט את כל הדברים שלא יאכל, לא התכוון להחיל שבועה מיוחדת על כל מין ומין, אלא רק להגדיר אלו מינים אסר על עצמו!16ומשיבים: אם לכך נתכוון, הוה ליה למימר היה לו לומר "חטין ושעורין וכוסמין" ולא להזכיר פת חיטין ופת שעורין וכו'. ודוחים: מכאן אין ראיה, ודלמא ושמא הוצרך לומר "פת" כדי להדגיש שהוא אוסר על עצמו רק פת מכל אותם מינים, ולא אסר על עצמו לכוס לכסוס אותם כשהם חיים!17ומשיבים: אם רק לשם כך, לא היה צריך לפרט "פת" על כל אחד מן המינים, דהוה ליה למימר שהיה לו לומר רק "פת חטין ושעורין וכוסמין", והיינו יודעים שכוונתו לפת ולא לכסיסת גרעינים. ומקשים: ודלמא ושמא אם היה אומר כך, היינו מסבירים כי כוונתו לאסור על עצמו פת חטין לאכול, שעורין וכוסמין לכוס, ולכן הוצרך לפרט!18ומשיבים: דהוה ליה למימר שהיה לו לומר "פת חטין ושל שעורין ושל כוסמין", שאז מובן שאוסר עצמו דווקא בפת של מינים אלה. ואם כן מה שפירט "פת" בכל אחד מהם מחייבו על כל אחד ואחד.19ומקשים: ודלמא ושמא בלשון זו היה אוסר על ידי תערובת, שאסר על עצמו רק פת שיש בה כל המינים האלה יחד ולכן השתמש בלשון "פת" לכל אחד ואחד!20ודוחים: אם רק משום כך, אימא היה לו לומר "וכן של שעורים וכן של כוסמין", ואז היה ברור שכוונתו לכל אחד מהמינים לעצמו. ואילו מה שמחלק בדבריו ואומר "פת" "פת" לפני כל מין למה לי? שמע מיניה למד מכאן שהתכוון בדבריו לחלק ביניהם, שתחול שבועה נפרדת על כל אחד מן המינים הללו.21א שנינו במשנה שהאומר "שבועה שלא אשתה", ושתה משקין הרבה — אינו חייב אלא אחת אבל אם פירש: "שלא אשתה יין ושמן ודבש" — חייב על כל מין ומין לעצמו. ומקשים: בשלמא התם נניח שם בענין הנשבע שלא יאכל פת חיטים ופת שעורים וכו', שאמרת והסברת שמייתרא ליה מיותרת לו החזרה על המלים "פת" "פת", וכוונתו היתה לחיובא לחיוב על כל אחת ואחת, אלא הכא כאן אין זה ייתור לשון, שכן מאי הוה למימר מה היה לו לומר? דלמא למיפטר נפשיה ממשקין אחריני קאתי שמא לפטור עצמו ממשקים אחרים בא, לומר שרק מאלו הדברים אסר עצמו בשתיה, ולא התכוון לשבועה לגבי כל פרט!22אמר רב פפא: הכא כאן במקרה שהיו כל המינים הללו מונחין לפניו עסקינן עוסקים אנו, שהיה לו לומר בפשטות "שבועה שלא אשתה אלו", וכיון שחזר ופירש "יין ושמן ודבש", משמע שעל כל אחד ואחד נשבע בנפרד. ושואלים: ודלמא ושמא אם היה אומר רק "אלו" היינו מפרשים כך את שבועתו: רק אלו המונחים לפני עתה הוא דלא שתינא שאין אני שותה, אבל יין ושמן ודבש אחריני אחרים שתינא שותה אני!23ומשיבים: אלא, שאמר "שבועה דלא שתינא שאין אני שותה כגון אלו". ומקשים: דלמא שמא היינו מפרשים את דבריו לענין הכמות: כגון אלו הוא דלא שתינא שאין אני שותה, אבל בציר מהכי, וטפי מהכי שתינא פחות מזה, ויותר מזה אני שותה!24ומשיבים: אלא, כגון שאמר "שבועה שלא אשתה ממין אלו". ושוב מקשים: ודלמא ושמא אם היה אומר "ממין אלו", היינו אומרים שכך נשבע: מין אלו הוא דלא שתינא שאיני שותה, הא אינהו גופייהו שתינא הרי אותם עצמם אני שותה!25ומשיבים: אימא אמור שהיה יכול לומר "שלא אשתה אלו ומינייהו" ומיניהם, והיה אוסר על עצמו מינים אלה. וכיון שפירש כל מין לעצמו, משמע שהתכוון להחיל שבועה על כל אחד ואחד.26רב אחא בריה בנו של רב איקא אמר: במסרהב מפציר בו חבירו לשתות אתו עסקינן עוסקים אנו, והוא נשבע שלא ישתה על מנת לדחות מעליו הפצרה זו. וכגון שאמר לו החבר: "בוא ושתה עמי יין ושמן ודבש", שהיה לו לומר רק: "שבועה שלא אשתה עמך", ומה שהזכיר "יין ושמן ודבש" למה לי? הרי זה בא לומר שכוונתו לחייב על כל אחת ואחת.27ב תנן התם שנינו במשנה שם בענין שבועת הפקדון שאם בא אדם לחבירו ואמר לו: "תן לי חטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך", ואמר הנתבע: "שבועה שאין לך בידי כלום", ונמצא שהוא משקר וכל אלה הופקדו אצלו — על כולם אינו חייב קרבן אשם אלא משום שבועה אחת, אבל אם אמר הנתבע: "שבועה שאין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין" — חייב על כל אחת ואחת, אם היה משקר בה.28ואמר ר' יוחנן: אפילו פרוטה מכולם מצטרפת. שאם היה חייב לו אפילו שווה פרוטה המצטרף מכל המינים הללו יחד, שאין בכל אחד מהם שווה פרוטה — הרי זה חייב.29ובהלכה זו פליגי נחלקו בה רב אחא ורבינא, במי שאמר "שבועה שאין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין", חד אחד מהם אמר: אפרטי על הפרטים שהזכיר — מיחייב חייב אשם, אכללי על הכלל שאמר "שבועה שאין לך בידי" — לא מיחייב חייב. ודברי ר' יוחנן ש"אפילו פרוטה מכולם מצטרפת" מתייחסים רק לחלק הראשון של המשנה, שאמר "שאין לך בידי כלום". וחד ואחד מהם אמר: אכללי נמי מיחייב על הכלל גם כן חייב, שמה שאמר "אין לך בידי" היא כשבועה כללית, שאינו חייב דבר. ולפיכך דברי ר' יוחנן מתייחסים גם לחלק זה של המשנה, שאם חייב שווה פרוטה ממין אחד — חייב על שבועה זו, ואם מצטרפת פרוטה מכל המינים — חייב על כך גם משום השבועה הכללית. וכאמור, דברים אלו נאמרו לענין שבועת הפקדון.30ויש לשאול: הכא כאן בשבועת ביטוי, אם נשבע לאסור עצמו דברים שונים בשבועה אחת כבמשנתנו, מאי מה הדין? האם יש חיוב גם על השבועה הכללית ש"אינו אוכל" ו"שאינו שותה" או רק על כל פרט ופרט לעצמו?31אמר רבא: הכי השתא כך אתה משווה?! האם ניתן להשוות את הדינים? התם מיחייב אכללא ומיחייב אפרטא שם, בשבועת הפקדון, חייב על הכלל וחייב על הפרט, וטעמו של דבר, דהא אי משתבע והדר משתבע — מיחייב תרתי שהרי אם היה נשבע על דבר אחד שאינו ברשותו, וחוזר ונשבע — היה חייב שתים, שהרי הוא שוב חוזר וכופר ממון בשבועה. הכא כאן, כשאוסר דבר על עצמו בשבועה, אי סלקא דעתך איתא בכללא אם עולה על דעתך שיש בכלל עצמו חיוב שבועה, שבכגון זה כשאמר "איני אוכל" כבר אסר עצמו באיסור כללי על הפרטים, אם כן אפרטי אמאי מיחייב על הפרטים מדוע הוא חייב? הלוא מושבע ועומד הוא כבר עליהם, ואין שבועה חלה על שבועה! אם כן, ברור שחיובו הוא רק על הפרטים, והשבועה הראשונה אינה נחשבת כשבועה לעצמה.32ג שנינו במשנה שמי שאמר "שבועה שלא אוכל", ואכל אוכלים ומשקים שאינם ראויים לאכילה או לשתיה — פטור, ואולם אם אכל נבילות ואיסורי אכילה אחרים — הרי זה חייב. ושואלים: הא גופא קשיא זו המשנה עצמה קשה מתוכה, שכן אמרת בתחילה: "שבועה שלא אוכל", ואכל אוכלין שאין ראוין לאכילה, ושתה משקין שאין ראוין לשתיה — פטור, שאין אלו בכלל אכילה. והדר תני וחזר ושנה: "שבועה שלא אוכל", ואכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים — חייב. ויש לשאול: מאי שנא רישא במה שונה ההתחלה שאתה אומר שפטור, ומאי שנא סיפא ובמה שונה הסוף שחייב? הלא גם נבילות ושקצים אינם ראויים לאכילה!33ומשיבים: הא לא קשיא זה אינו קשה: רישא בהתחלה מדובר שאמר סתם שלא יאכל, ומסתבר שלא כלל בדבריו דברים שאין אנשים אוכלים. וסיפא וסופה במפרש, שנשבע במפורש שלא יאכל נבילות וכו', ובכל זאת אכלם.34ושואלים: מפרש נמי גופיה תיקשי גם כן הוא עצמו יקשה, אמאי מדוע יהיה חייב על כך? הלוא מושבע מהר סיני הוא שלא יאכלם, ואין שבועה חלה על שבועה!35בתירוץ קושי זה שווים הם רב ושמואל ור' יוחנן דאמרי שאומרים שמדובר כאן בכולל בשבועתו דברים המותרין עם דברים האסורין, שהרי נשבע באופן כללי שלא יאכל, וכיון שחלה השבועה על דברים המותרים באכילה, אגב כך היא חלה גם על האסורים באכילה.36וריש לקיש אמר: אי אין אתה מוצא הסבר לנאמר במשנה שחייב על שבועה שלא יאכל איסור, אלא אי או במפרש שנשבע שלא יאכל חצי שיעור מן הדברים האסורים, ואליבא דרבנן ועל פי שיטת חכמים שבסתם שבועה פטור על חצי שיעור, אי או כשנשבע סתם שלא יאכלם אליבא על פי שיטת ר' עקיבא, שאמר: אדם אוסר עצמו בכל שהוא, ובאופן זה חלה השבועה, שהרי על חצי שיעור אינו מושבע מהר סיני.37ושואלים: בשלמא נניח מובן מדוע ר' יוחנן לא אמר כריש לקיש, משום דמוקים לה למתניתין שהוא מעמיד אותה את משנתנו כדברי הכל, לפי הסברו, אלא ריש לקיש מאי טעמא מה טעם לא אמר כדברי ר' יוחנן?38ומשיבים: אמר לך יכול היה לומר לך: כי אמרינן כאשר אומרים אנו שיש איסור כולל
